למה דווקא כשאנחנו מחליטים לעשות שינוי, פתאום אנחנו מתחרטים?

מכירים את הרגע הזה שבו אתם אומרים לעצמכם: "די. הגיע הזמן לעשות משהו בשביל עצמי"?

אולי כבר תקופה ארוכה שמשהו מציק לכם. אתם מרגישים שמשהו בחיים לא עובד כמו שהייתם רוצים. אולי זו חרדה שמלווה אתכם, אולי מערכת יחסים שמכבידה, אולי תחושה שאתם כל הזמן דואגים לכולם ורק לעצמכם לא נשאר מקום.

ואז, יום אחד, אתם מקבלים החלטה.

אתם מרימים טלפון, קובעים פגישה, נרשמים לסדנה או מחליטים להתחיל תהליך אישי.

וברגע הזה יש אפילו תחושה של הקלה.

סוף סוף עשיתי משהו בשביל עצמי.

אבל אז עובר יום. לפעמים רק כמה שעות.

ופתאום מתחילות המחשבות.

"אולי אני מגזימה?"

"אולי זה לא הזמן המתאים?"

"אולי אני יכולה להסתדר לבד?"

"ומה אם זה לא יעזור?"

"ובכלל, מאיפה אמצא לזה זמן?"

ולפעמים, בלי שאנחנו ממש מבינים איך זה קרה, אנחנו חוזרים בנו.

אז מה בעצם קרה כאן?

אנחנו רוצים שינוי, אבל גם רוצים שהכול יישאר מוכר

יש לנו יכולת מופלאה להתרגל כמעט לכל דבר.

אנחנו מתרגלים לשגרה שלנו, לתגובות שלנו, למחשבות שחוזרות שוב ושוב ואפילו למצבים שלא באמת טוב לנו בהם.

לא מפני שאנחנו אוהבים לסבול, אלא מפני שהמוכר מעניק לנו תחושה מסוימת של ביטחון.

אנחנו כבר יודעים איך להתנהל בתוכו.

אנחנו יודעים מה צפוי לקרות, איך נגיב, איך נסתדר.

שינוי, לעומת זאת, מביא איתו משהו שאנחנו עדיין לא יודעים.

ומה שאנחנו לא יודעים עשוי לעורר חשש.

כך נוצר מצב מעניין: מצד אחד אנחנו רוצים שמשהו יהיה אחרת, ומצד שני אנחנו חוששים ממה שיקרה אם הוא באמת ישתנה.

שני הרצונות האלה יכולים להתקיים בתוכנו בו זמנית.

וזה לא בהכרח אומר שאנחנו לא רוצים את השינוי.

"אבל עכשיו אין לי זמן לזה"

אני רוצה להתעכב רגע על המשפט הזה.

במיוחד כשאני חושבת על נשים שהן גם אימהות.

תחשבו על אמא שמתחילה את הבוקר עוד לפני שכולם מתעוררים.

יש ארוחות להכין, ילדים לארגן, עבודה להגיע אליה, הודעות לענות עליהן, כביסה, קניות, חוגים, הסעות, שיעורי בית, ארוחת ערב.

ובין כל אלה יש גם את מה שלא תמיד רואים.

לזכור שלילד יש מחר טיול. לשים לב שהבת קצת שקטה היום. לתאם תור לרופא. לחשוב מה צריך לקנות. לדאוג שכולם יהיו בסדר.

ויש גם זוגיות, משפחה, עבודה, מחויבויות.

ובתוך כל העומס הזה נמצאת גם היא.

אישה עם רצונות, צרכים, רגשות, חלומות ולפעמים גם קשיים שהיא כבר מזמן רוצה לטפל בהם.

יום אחד היא מחליטה שהגיע הזמן.

היא קובעת פגישה.

ואז היא פותחת את היומן.

ופתאום השעה הזאת, שהיא ביקשה להקדיש לעצמה, נראית כמעט בלתי אפשרית.

מי ייקח את הילדים? מה יקרה אם יצטרכו אותי? אולי עדיף שאחכה לתקופה פחות עמוסה?

ואולי מתגנבת גם מחשבה אחרת:

"באמת עכשיו אני הולכת להקדיש זמן וכסף לעצמי?"

אני פוגשת לא מעט אנשים שמצליחים לפנות זמן לדברים שחשובים לאחרים, אבל מתקשים לעשות את אותו הדבר עבור עצמם.

וכאן אני רוצה להציע נקודת מבט נוספת.

לפעמים השאלה היא לא רק אם יש לנו זמן לשינוי, אלא איזה מקום אנחנו נותנים לעצמנו בתוך החיים שלנו.

ומה אם העומס הוא רק חלק מהסיפור?

חשוב לי לומר משהו.

לפעמים באמת אין זמן. לפעמים יש קושי כלכלי, משפחתי או מעשי. לא כל התלבטות מסתירה פחד, ולא כל החלטה לדחות משהו היא הימנעות.

אבל לפעמים, כשאנחנו מתבוננים קצת יותר לעומק, אנחנו מגלים שמתחת להסברים ההגיוניים מסתתרת גם שאלה רגשית.

מה יקרה אם אשתנה?

אם אלמד להציב גבולות, איך הסביבה שלי תגיב?

אם אתחיל לומר מה אני צריכה, האם יכעסו עליי?

אם אפסיק לקחת אחריות על כולם, מי יעשה את הדברים במקומי?

ואולי, אם אתחיל להקשיב לעצמי, אגלה שיש עוד דברים בחיים שלי שאני רוצה לשנות?

לפעמים אנחנו לא חוששים רק מהתהליך.

אנחנו חוששים גם מהאפשרות שהוא יצליח.

כי שינוי עשוי להביא איתו בחירות חדשות, תגובות חדשות ואפילו שינוי במערכות היחסים שלנו.

אז איך מקבלים החלטה כשיש בתוכנו שני קולות?

אחת מהנחות היסוד של ה-NLP אומרת שלכל התנהגות יש כוונה חיובית עבור האדם שמבצע אותה.

אני אוהבת להשתמש בהנחת היסוד הזאת כדי להתבונן גם בהתלבטויות שלנו.

נניח שיש בתוככם קול שאומר: "אני רוצה לעשות שינוי".

מה הוא רוצה עבורכם?

אולי יותר שקט. יותר ביטחון. יותר חופש. אולי להרגיש טוב יותר עם עצמכם.

ועכשיו יש קול אחר שאומר: "עזבי, לא עכשיו".

מה הוא רוצה עבורכם?

אולי לשמור על היציבות. להימנע מאכזבה. לא להעמיס עוד משהו על החיים שגם כך עמוסים.

שימו לב.

יכול להיות ששני הקולות האלה רוצים עבורכם משהו טוב.

הם פשוט מציעים דרכים שונות להשיג אותו.

וכשאנחנו מבינים את זה, אנחנו יכולים להפסיק להילחם בעצמנו ולהתחיל להקשיב.

לא בהכרח צריך לבחור בין ביטחון לבין שינוי.

אפשר לבדוק איך מתקדמים בדרך שמכבדת גם את הצורך בביטחון וגם את הרצון שמשהו יהיה אחרת.

שלוש שאלות שכדאי לשאול לפני שמוותרים על השינוי

בפעם הבאה שאתם מקבלים החלטה ואז מתחילים להתלבט, אני מזמינה אתכם לעצור לרגע ולשאול את עצמכם:

1. מה גרם לי לרצות את השינוי מלכתחילה?

נסו לחזור לרגע שבו קיבלתם את ההחלטה.

מה הרגשתם? מה חשבתם? מה כבר לא רציתם שימשיך כפי שהוא?

לפעמים, בתוך כל ההתלבטויות, אנחנו פשוט מתרחקים מהסיבה שבגללה רצינו להתחיל.

2. מה אני חוששת שיקרה אם באמת אעשה את השינוי?

לא מה אמור לקרות, אלא מה אני מדמיינת שעלול לקרות.

האם אני חוששת להיכשל? להתאכזב? לאבד שליטה? לאכזב אחרים?

עצם ההבנה של החשש יכולה לעזור לנו לבחון אותו במקום לתת לו לקבל עבורנו את ההחלטה.

3. מה אני צריכה כדי שיהיה לי קל יותר לעשות את הצעד הראשון?

אולי אני צריכה יותר מידע.

אולי תמיכה מבן או בת הזוג.

אולי למצוא סידור לילדים.

אולי לדעת שאני לא מתחייבת עכשיו לשנות את כל החיים שלי, אלא רק נותנת לעצמי הזדמנות לבדוק אפשרות נוספת.

כי שינוי לא חייב להתחיל בצעד גדול.

לפעמים הוא מתחיל בהחלטה קטנה אחת.

רגע לפני שמחליטים לוותר, כדאי לבדוק משהו נוסף

ולפעמים, כשאנחנו מחליטים שלא לעשות את הצעד שתכננו, כדאי לשאול את עצמנו עוד שאלה:

האם באמת התחרטתי? האם אני חוששת? או שאולי אני נמנעת ממשהו שלא נעים לי לפגוש?

אלה שלושה מצבים שיכולים להיראות דומים מאוד מבחוץ, אבל ההבדלים ביניהם משמעותיים.

וכשאנחנו לומדים לזהות מה באמת מתרחש בתוכנו, אנחנו יכולים לקבל החלטות מתוך יותר מודעות ופחות מתוך תגובה אוטומטית.

להרחבה: התחרטתי, אני חוששת או שאני פשוט נמנעת?

ואולי השאלה היא לא "האם אני מוכנה לשינוי?"

אני חושבת שלפעמים אנחנו מחכים לרגע שבו נהיה בטוחים לחלוטין.

שלא יהיו חששות.

שיהיה לנו מספיק זמן.

שהילדים יגדלו קצת, שהעבודה תירגע, שהמצב בבית ישתפר.

אבל החיים לא תמיד מפנים לנו מקום מעצמם.

ולפעמים, דווקא כשאנחנו מתחילים לתת מקום לעצמנו, אנחנו מגלים שאפשר לארגן את הדברים קצת אחרת.

אני לא חושבת שצריך להתעלם מחששות או לדחוף את עצמנו בכוח.

להפך.

אני מאמינה שכדאי להקשיב להם, להבין מה הם מבקשים עבורנו ולבדוק אילו אפשרויות נוספות עומדות לרשותנו.

כי גם להחליט שעכשיו לא מתאים זו החלטה לגיטימית.

השאלה היא האם אנחנו בוחרים בה מתוך התבוננות והבנה, או פשוט חוזרים אוטומטית למה שאנחנו כבר מכירים.

ואולי בפעם הבאה שתקבלו החלטה ואז תרגישו רצון לסגת ממנה, במקום לשאול "למה אני ככה?", תוכלו לשאול שאלה אחרת:

"מה היה חשוב לי כל כך, שגרם לי מלכתחילה לרצות לעשות את הצעד הזה?"

ולפעמים, התשובה לשאלה הזאת היא בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי לבחור מחדש.

לא מתוך לחץ.

לא מתוך אשמה.

אלא מתוך הבנה שיש לנו אפשרות לבחור גם אחרת.

עינת זיו | NLPnow
תהליך אישי וייעוץ זוגי בשילוב NLP ועבודה סומטית
כי אפשר להצליח.