התחרטתי, אני חוששת או שאני פשוט נמנעת?

דמיינו את הסיטואציה הבאה.

אישה מחליטה לעזוב מקום עבודה שכבר מזמן לא טוב לה בו. היא מרגישה שהיא לא מוערכת, שהעומס גדול מדי ושהיא חוזרת הביתה מותשת.

יום אחד היא מחליטה: "זהו. אני מתחילה לחפש עבודה אחרת".

היא שולחת קורות חיים, מקבלת הזמנה לראיון ואפילו מתרגשת.

ואז, ערב לפני הראיון, היא מחליטה לבטל.

"בעצם, לא כל כך רע לי במקום הנוכחי", היא אומרת לעצמה. "אולי עדיף להישאר".

מה קרה כאן?

האם היא באמת שינתה את דעתה?

האם היא חוששת מהראיון?

או שאולי היא מנסה להימנע מהאפשרות להתמודד עם דחייה, עם חוסר ודאות או עם שינוי?

אנחנו לא יודעים.

ואולי גם היא עדיין לא יודעת.

וזו בדיוק הסיבה שכדאי להכיר את ההבדל בין חרטה, חשש והימנעות.

חרטה: כשאנחנו בוחנים מחדש את הבחירה שלנו

חרטה היא חוויה שיכולה להופיע כשאנחנו מסתכלים על החלטה שקיבלנו ומרגישים שאולי היינו מעדיפים לבחור אחרת.

לפעמים גילינו מידע חדש.

לפעמים משהו בנסיבות השתנה.

ולפעמים פשוט הבנו שהבחירה הקודמת כבר לא מתאימה לנו.

נניח שזוג מחליט לעבור דירה לעיר אחרת.

הם כבר התחילו לחפש בתים, בדקו מחירים ואפילו מצאו דירה שמצאה חן בעיניהם.

ואז הם מגלים שהמעבר ירחיק את הילדים מהחברים שלהם, יוסיף שעות נסיעה לעבודה ויפגע באיכות החיים המשפחתית.

הם מחליטים להישאר.

האם הם נמנעים משינוי?

לא בהכרח.

ייתכן שהם פשוט בחנו מחדש את ההחלטה, שקלו את הנתונים והגיעו למסקנה אחרת.

שינוי החלטה אינו בהכרח סימן לחולשה או לחוסר יכולת להתמיד. לפעמים הוא דווקא ביטוי לגמישות מחשבתית.

אבל יש כאן שאלה מעניינת.

האם אני משנה את דעתי כי גיליתי משהו חדש, או כי התעוררה בי תחושה לא נעימה שאני רוצה להתרחק ממנה?

חשש: כשאנחנו רוצים משהו, אבל מפחדים ממה שעלול לקרות

תחשבו על אבא שרוצה לשוחח עם הבן המתבגר שלו.

כבר תקופה ארוכה הוא מרגיש שהקשר ביניהם התרחק. השיחות הפכו קצרות, הדלת של החדר סגורה רוב הזמן, וכל ניסיון להתקרב מסתיים בתשובה כמו "עזוב אותי".

הוא מחליט שהערב הוא ינסה לדבר איתו אחרת.

אבל כשהוא עומד ליד הדלת, היד כבר כמעט נוקשת, מתחילות המחשבות.

"ומה אם הוא שוב ידחה אותי?"

"ומה אם הוא יכעס?"

"ומה אם אגיד משהו לא נכון ורק ארחיק אותו יותר?"

הוא עדיין רוצה את השיחה.

הקשר עם הבן חשוב לו.

אבל הוא חושש.

החשש לא מבטל את הרצון. הוא מתקיים לצידו.

לפעמים אנחנו טועים לחשוב שאם אנחנו מפחדים ממשהו, כנראה שאנחנו לא באמת רוצים אותו.

אבל אפשר לרצות מאוד משהו ובו זמנית לחשוש ממנו מאוד.

אישה יכולה לרצות זוגיות ולחשוש להיפגע.

אדם יכול לרצות להתקדם בעבודה ולחשוש שלא יצליח.

אמא יכולה לרצות לצאת לחופשה בלי הילדים ולחשוש שהם יזדקקו לה.

והשאלה היא לא בהכרח איך נפטרים מהחשש, אלא איך אפשר להתייחס אליו כך שלא יהיה הגורם היחיד שמכתיב את הבחירה שלנו.

הימנעות: כשאנחנו מתרחקים ממה שלא נעים לנו לפגוש

ועכשיו תחשבו על סטודנטית שצריכה להגיש עבודה.

היא יודעת מה עליה לעשות. יש לה את החומרים, יש לה את היכולת, והיא אפילו רוצה לסיים.

אבל בכל פעם שהיא מתיישבת מול המחשב, פתאום יש משהו אחר שצריך לעשות.

לסדר את החדר.

להכין קפה.

לענות להודעה.

לבדוק משהו בטלפון.

היום עובר, העבודה לא מתקדמת, והלחץ רק גדל.

היא אומרת לעצמה שהיא עצלנית, שאין לה משמעת עצמית, שהיא תמיד דוחה דברים.

אבל אולי הסיפור אחר לגמרי.

אולי ברגע שהיא פותחת את הקובץ היא מדמיינת את המרצה קורא את העבודה ומוצא בה טעויות.

אולי היא שומעת בתוכה קול שאומר: "זה לא מספיק טוב".

אולי היא חוששת לגלות שהיא לא מצליחה לעמוד בציפיות של עצמה.

וכשהיא מתרחקת מהמחשב, היא מרגישה הקלה.

לרגע.

היא לא צריכה להתמודד עם האפשרות להיכשל.

זוהי אחת הדרכים שבהן הימנעות יכולה לפעול.

אנחנו מתרחקים ממשהו שמעורר בנו אי נוחות, וההתרחקות מעניקה לנו הקלה מיידית.

אלא שלפעמים, בטווח הארוך, ההימנעות משאירה אותנו בדיוק באותו מקום שממנו רצינו לצאת.

ומה קורה בזוגיות?

ניקח דוגמה אחרת.

אישה מרגישה שכבר תקופה ארוכה היא ובעלה מתרחקים.

השיחות ביניהם עוסקות בעיקר בילדים, בקניות, בתשלומים ובמה שצריך לעשות מחר.

היא מתגעגעת לקרבה שהייתה ביניהם.

יום אחד היא מחליטה להציע לו ללכת יחד לייעוץ זוגי.

אבל כשהיא עומדת לומר את הדברים, היא נעצרת.

"עזבי", היא אומרת לעצמה, "גם ככה הוא לא יסכים".

יכול להיות שהיא צודקת.

ויכול להיות שלא.

אבל מה באמת קרה באותו רגע?

אולי היא חוששת לשמוע ממנו שהוא לא מעוניין.

אולי היא חוששת לגלות שגם הוא לא מרוצה מהקשר.

ואולי היא נמנעת משיחה שעלולה לפתוח נושאים שכבר הרבה זמן שניהם מעדיפים לא לגעת בהם.

עכשיו דמיינו מצב אחר.

היא כן מדברת איתו. הם בוחנים יחד את האפשרות, משוחחים על הצרכים שלהם ומחליטים שבשלב הזה הם מעדיפים להתחיל בשיחות משותפות בבית.

זו יכולה להיות החלטה מודעת שמתאימה להם.

מבחוץ, בשני המקרים, הם לא פנו לייעוץ זוגי.

אבל הדרך שהובילה להחלטה עשויה להיות שונה לחלוטין.

ולכן לא תמיד אפשר להבין את משמעות ההתנהגות רק מתוך מה שאנחנו רואים מבחוץ.

גם הגוף משתתף בהחלטות שלנו

אני רוצה להוסיף כאן עוד משהו שאני פוגשת בעבודה עם אנשים.

לפעמים עוד לפני שאנחנו מצליחים להסביר לעצמנו מה אנחנו חושבים, הגוף כבר מגיב.

אישה מקבלת הזמנה לראיון עבודה.

היא קוראת את ההודעה ומרגישה כיווץ בבטן.

אדם עומד להתקשר ולנהל שיחה חשובה, ופתאום הוא שם לב שהנשימה שלו נעשית שטחית.

מישהי קובעת פגישה כדי להתחיל תהליך אישי, וכשהמועד מתקרב היא מרגישה מתח בכתפיים ורצון לדחות.

התחושות האלה יכולות להיות חלק מתגובת הגוף למתח או לאי ודאות.

אבל חשוב לי להדגיש: תחושה גופנית אינה הוכחה לכך שההחלטה נכונה או שגויה.

כיווץ בבטן לא אומר בהכרח "אל תעשי את זה", בדיוק כפי שהתרגשות לא אומרת בהכרח "כן".

הגוף מספק לנו מידע על החוויה שלנו באותו רגע.

וכדאי להקשיב לו בסקרנות, לא לפרש אותו באופן אוטומטי.

אפשר לשאול:

מה קורה לי עכשיו?

מה אני מדמיינת שעומד לקרות?

מה אני אומרת לעצמי?

ומה אני צריכה כדי להרגיש בטוחה מספיק לבחון את האפשרות הזאת?

ומה ה-NLP יכול להציע לנו?

אחת מהנחות היסוד של ה-NLP היא שלכל התנהגות יש כוונה חיובית עבור האדם שמבצע אותה.

זו הנחת עבודה שאני אוהבת במיוחד.

היא מזמינה אותנו להתבונן בהתנהגות לא רק דרך השאלה "למה אני עושה את זה?", אלא גם דרך השאלה "מה ההתנהגות הזאת מנסה להשיג עבורי?"

נחזור לסטודנטית שדוחה את העבודה.

אם נשאל אותה למה היא דוחה, אולי היא תענה: "כי אני עצלנית".

אבל אם נבדוק מה הדחייה מאפשרת לה, אולי נגלה שהיא נמנעת מתחושת כישלון.

הכוונה יכולה להיות להגן עליה מפני אכזבה.

האם זו הדרך הטובה ביותר להשיג את ההגנה הזאת?

לא בהכרח.

וכאן נפתחת אפשרות חדשה.

אם היא רוצה להרגיש בטוחה יותר, האם קיימת דרך נוספת להשיג את הביטחון בלי לוותר על הגשת העבודה?

אולי לחלק את העבודה לחלקים קטנים.

אולי להסכים לכתוב טיוטה לא מושלמת.

אולי לבקש עזרה.

הרעיון אינו להצדיק כל התנהגות, אלא להבין מה היא משרתת ולבדוק האם אפשר להשיג את אותו צורך בדרך מועילה יותר.

איך נדע אם אנחנו מתחרטים, חוששים או נמנעים?

אני רוצה להציע לכם תרגיל קטן.

חשבו על החלטה שקיבלתם לאחרונה, ואחר כך שיניתם אותה או דחיתם את הביצוע שלה.

זו יכולה להיות החלטה להתחיל ללמוד, לשנות הרגל, לנהל שיחה, לחפש עבודה, לפנות לטיפול או אפילו לצאת לחופשה.

ועכשיו שאלו את עצמכם שלוש שאלות.

השאלה הראשונה: מה השתנה מאז שקיבלתי את ההחלטה?

האם גיליתי מידע חדש?

האם השתנו הנסיבות?

האם הבנתי משהו שלא הבנתי קודם?

אם כן, ייתכן ששינוי ההחלטה מבטא בחינה מחודשת של המציאות.

השאלה השנייה: אם הייתי יודעת בוודאות שאצליח, האם עדיין הייתי רוצה לעשות את הצעד הזה?

זו שאלה מעניינת.

אם התשובה היא כן, ייתכן שהרצון עדיין קיים, אבל החשש מהתוצאה משפיע על ההחלטה.

כמובן, בחיים אין לנו ודאות מלאה, וגם הצלחה יכולה להביא איתה שינויים שאנחנו חוששים מהם.

אבל השאלה יכולה לעזור לנו לזהות מה באמת חשוב לנו.

השאלה השלישית: מה אני מרוויחה ברגע שבו אני מחליטה לא לעשות את הצעד?

שימו לב לתחושה המיידית.

האם יש הקלה?

האם המתח יורד?

האם אני מרגישה שאני לא צריכה להתמודד כרגע עם משהו לא נעים?

אם כן, כדאי לבדוק האם ההימנעות הפכה לדרך שבה אני מווסתת את תחושת אי הנוחות שלי.

אין כאן מבחן עם תשובה אחת נכונה.

חרטה, חשש והימנעות יכולים להתקיים יחד, ולעיתים נדרש זמן כדי להבין מה משפיע על הבחירה שלנו.

רגע, האם הימנעות היא תמיד דבר רע?

ממש לא.

לפעמים הימנעות היא בחירה נכונה.

אם אדם מרגיש מוצף, ייתכן שהוא זקוק להפסקה.

אם מישהי נמצאת במערכת יחסים שבה שיחה מסוימת עלולה לסכן אותה, ייתכן שהימנעות מהשיחה באותו רגע היא דווקא דרך להגן על עצמה.

אם אנחנו מותשים, ייתכן שדחיית משימה היא הדרך שלנו לאפשר לעצמנו מנוחה.

הבעיה אינה עצם ההימנעות.

השאלה היא מה המחיר שלה.

האם היא עוזרת לנו לשמור על עצמנו?

או שהיא גורמת לנו לוותר שוב ושוב על דברים שחשובים לנו?

האם היא מרחיבה את האפשרויות שלנו?

או מצמצמת אותן?

והאם אנחנו בוחרים להימנע, או שכבר הפסקנו להרגיש שיש לנו אפשרות אחרת?

לא כל צעד לאחור הוא ויתור

לפעמים אנחנו צריכים עוד זמן.

לפעמים אנחנו צריכים מידע.

לפעמים אנחנו צריכים תמיכה.

ולפעמים אנחנו צריכים להבין שהדרך שבחרנו אינה הדרך המתאימה לנו.

אני לא מאמינה שצריך להתקדם בכל מחיר.

אני כן מאמינה שכדאי שנכיר את מה שמניע את הבחירות שלנו.

כי יש הבדל בין אדם שאומר "בדקתי והחלטתי שזה לא מתאים לי", לבין אדם שאומר "זה לא מתאים לי" כשבתוכו הוא עדיין רוצה מאוד, אבל לא מצליח להתמודד עם החשש.

ושניהם ראויים להקשבה, בלי ביקורת ובלי שיפוט.

בפעם הבאה שאתם עומדים בפני החלטה ומרגישים רצון לסגת, נסו לא למהר להגדיר את עצמכם כמתחרטים, פחדנים או נמנעים.

במקום זאת, עצרו ושאלו:

"ממה אני מתרחקת כרגע, ועל מה אני מנסה לשמור?"

אולי תגלו שהגיע הזמן לבחור בדרך אחרת.

ואולי תגלו שההחלטה שקיבלתם דווקא נכונה לכם.

כך או כך, הרווחתם משהו חשוב.

הרחבתם את האפשרות לבחור.

עינת זיו | NLPnow
תהליך אישי וייעוץ זוגי בשילוב NLP ועבודה סומטית
כי אפשר להצליח.

לקריאה נוספת: למה דווקא כשאנחנו מחליטים לעשות שינוי, פתאום אנחנו מתחרטים?