יש רגעים בקליניקה שבהם אנחנו יודעים בדיוק מה לעשות. אנחנו מזהים את המבנה, בוחרים כלי, מנסחים שאלה, ומשהו מתחיל לנוע. ויש גם רגעים אחרים, שבהם דווקא הניסיון שלנו גורם לנו להחזיק חזק יותר, לחפש עוד כלי, עוד תהליך, עוד דרך לגרום לשינוי לקרות.
בעבודה כמנחי NLP אנחנו רגילים לתהליכים ממוקדים ולעיתים גם קצרים. אנחנו פוגשים שוב ושוב את העוצמה שיש בעבודה מדויקת עם אמונות, חלקים, ערכים, חוויות עבר, תתי חושים, עיגונים ודפוסים. וברוב המקרים אכן נוצרת תנועה. אבל לא כל תהליך נפתח בקצב שאנחנו מצפים לו. לפעמים דווקא תהליך שמתארך מזמין אותנו להאט, לדייק, להעמיק ולפגוש את המדרגה הבאה שלנו כמנחים.
כזה היה המקרה שנעמה הביאה לחדר הסופרוויז'ן. היא עבדה עם מונחית שכבר עשתה דרך. היו תובנות, היו תהליכים, היו רגעים שבהם נדמה היה שהנה, משהו עומד להשתחרר. ובכל זאת, אותו דפוס חזר.
נעמה התחילה לחפש מה עוד אפשר לעשות. אולי כלי אחר, אולי תהליך נוסף, אולי משהו שהיא עדיין לא ראתה. ככל שהזמן עבר, היא הרגישה יותר מאמץ.
בחדר הסופרוויז'ן מישהו שאל אותה שאלה פשוטה: "מה קורה לך מול זה שהיא עדיין שם?"
השאלה הזאת עצרה אותה. לא כדי לנתח אותה, ולא כדי לומר שהיא עשתה משהו לא נכון, אלא כדי להזמין אותה להתבונן גם בעצמה בתוך התהליך.
נעמה שמה לב שהיא כבר מאוד רוצה שהמונחית תתקדם. שהיא מחזיקה חזק את הרצון לשינוי. שאולי, כמעט בלי לשים לב, היא התחילה להתאמץ במקום להיות סקרנית.
וברגע הזה משהו התרכך. לא רק ברמה המקצועית, גם בלב.
מישהו אחר שומע משפט שאנחנו כבר רגילים אליו. מישהו אחר שם לב למשהו שחלף לידנו. מישהו שואל שאלה שלא חשבנו לשאול. ופתאום המפה מתרחבת.
נעמה חזרה למפגש הבא אחרת. לא עם "פתרון" חדש ביד, אלא עם יותר מרחב. יותר סקרנות, פחות מאמץ, פחות צורך לדעת מראש לאן המונחית צריכה להגיע. ומתוך המקום הזה נפתח כיוון חדש.
וזה בעיניי אחד הדברים היפים בסופרוויז'ן. לא תמיד צריך שמישהו ילמד אותנו עוד טכניקה. לפעמים אנחנו פשוט צריכים לא להיות לבד בתוך המקרה.
כי לכל מנחה, גם מנוסה, יש נקודה שבה הוא פוגש את המדרגה הבאה שלו. לפעמים זו מיומנות, לפעמים זו דרך חשיבה, לפעמים זו היכולת לשהות יותר, ולפעמים זו היכולת להרפות מהצורך "להצליח" עם המונחה.
וכשאנחנו פוגשים את המדרגה הזאת יחד עם אחרים, משהו בתהליך נהיה קל יותר. לא כי העבודה נעשית במקומנו, אלא כי אנחנו לא צריכים לראות הכול לבד.
יש כוח גדול מאוד ב"ביחד" המקצועי
כשמנחה אחד מביא מקרה, לא פעם כמה אנשים בחדר מגלים שהשאלה שלו נוגעת בדיוק בנקודה שהם עצמם פוגשים בעבודה. כך מקרה אחד הופך ללמידה של קבוצה שלמה. כל אחד שומע משהו אחר, מזהה זווית אחרת, ולפעמים דווקא ההקשבה למקרה של מישהו אחר פותחת לנו משהו במקרה שלנו.
איך יודעים שאולי הגיע הזמן להביא מקרה לסופרוויז'ן?
לא חייבים לחכות למקרה מורכב במיוחד. לפעמים הסימנים קטנים: המקרה ממשיך ללכת איתנו אחרי הפגישה, אנחנו מרגישים שאנחנו מנסים שוב ושוב ולא נוצרת תנועה, אנחנו מתחילים לרצות את השינוי יותר מהמונחה, חוזרים שוב ושוב לאותם כלים, או שמופיעים בנו תסכול, חוסר אונים, כעס או רצון להציל.
לפעמים עולה גם שאלה אחרת: האם אני עדיין עובד עם המטרה של המונחה, או שכבר התחלתי להחזיק עבורו מטרה משלי? האם התהליך מתארך כי הוא באמת צריך זמן, או כי אני ממשיך ללכת באותו כיוון שכבר לא משרת?
אלה בדיוק הרגעים שבהם עוד זוג עיניים ואוזניים יכול לפתוח אפשרות חדשה.
אפשר אפילו לעצור לרגע לפני שעוברים למונחה הבא ולשאול את עצמנו: מה אני מרגיש מול האדם הזה? מה אני כבר מניח שאני יודע עליו? איפה אני מתאמץ? ומה הייתי רוצה שמישהו נוסף יראה איתי?
סופרוויז'ן אינו המקום שבו מישהו אחר אומר לנו איך לעבוד. הוא מקום שמאפשר לנו לחשוב, לראות, לשמוע ולהרגיש קצת יותר.
ולפעמים שאלה אחת שמגיעה מבחוץ לא רק פותחת את המקרה. היא פותחת גם אותנו.
מחפשים מקום כזה?
קבוצות סופרוויז'ן קטנות ומוחזקות לאנשי NLP — ניתוח מקרים, חידוד כלים, ומקום להיות ביחד עם אנשים שמבינים את השפה.
לפרטים על קבוצת הסופרוויז'ן →עד 8 משתתפים בקבוצה · מפגשים בהוד השרון ובזום