תקשורת פסיבית-אגרסיבית: איך מזהים את זה אצל עצמכם

עובדה שמפתיעה כמעט כל מי ששומע אותה: רוב האנשים שמתקשרים בצורה פסיבית-אגרסיבית לא עושים את זה מתוך כוונה — הם בכלל לא מודעים לזה שזה מה שהם עושים.

"אני בסדר גמור" בטון שאומר בבירור שלא, "תעשה מה שאתה רוצה" כשברור שיש דעה חזקה, "וואו, יפה שנזכרת" — אלה דוגמאות קלאסיות למשהו שכולנו הכרנו, אולי אפילו אמרנו.

מה זה בעצם?

תקשורת פסיבית-אגרסיבית היא דרך לבטא כעס או תסכול בעקיפין, במקום ישירות — דרך ציניות, שתיקה עונשית, רמזים, או "עקיצות" שנשמעות תמימות אך נועדו לפגוע קלות.

זה קורה בדרך כלל כשמישהו למד שביטוי ישיר של כעס "אסור" או מסוכן — ולכן הכעס יוצא דרך הדלת האחורית.

איך מזהים את זה אצל עצמכם?

שימו לב אם אתם:

אומרים "אני בסדר" כשאתם לא

ומצפים שהצד השני "יבין" מהטון. זה הסימן הקלאסי ביותר — הכעס קיים, אבל מוסווה במילים "נורמליות".

עונים בקיצור מכוון

משפט מנומס-מדי, תשובה חד-הברתית, שתיקה ממושכת — כשמשתמשים בהם מתוך כעס, זו דרך להעביר מסר בלי לומר אותו.

משתמשים בציניות ובהומור עוקצני

כדי לבטא ביקורת במקום לומר אותה ישירות. "נו, איזה מפתיע" שנאמר בנימה שטוחה הוא לא בדיחה — זו ביקורת בעטיפה של בדיחה.

סימן מובהק נוסף: תחושת פליאה כשמישהו "לא הבין למה כעסתם", למרות שלדעתכם זה היה "ברור לגמרי" מהטון.

למה זה מזיק, אם בעצם לא אומרים כלום רע?

הבעיה היא שהצד השני נשאר בבלבול, מרגיש שמשהו לא בסדר בלי לדעת מה. זה שוחק אמון, כי במקום שיחה ברורה נוצרת אווירה של ניחושים ורמזים. וגם — הכעס שלכם עצמכם אף פעם לא באמת מתבטא ומטופל, הוא רק "מודלף" בטפטוף.

שאלות נפוצות