רגע מהקליניקה
"זה קרה לי בפקק," סיפר לי מטופל בפגישה הראשונה שלנו. "ישבתי במכונית, לא זז, ופתאום הרגשתי שאני לא יכול לנשום. הלב דהר, הידיים רעדו, והייתה לי מחשבה אחת ברורה: אני חייב לצאת מפה, עכשיו. אבל לא הייתה לי שום דרך לצאת."
מאותו יום, משהו השתנה. כל נסיעה שכללה כביש מהיר, כל פקק אפשרי, כל מצב שבו הרגיש שהוא "לכוד" בלי אפשרות לצאת מיד - עורר בו את אותה תחושה בדיוק. גם בנסיעות שבהן לא היה שום פקק בפועל.
אם זה מוכר לך - הפחד מהכביש עצמו, מהתקיעות, מאיבוד השליטה - חשוב לדעת: זו תופעה נפוצה מאוד, ויש לה שם: חרדת נהיגה.
למה זה קורה?
חרדת נהיגה כמעט תמיד קשורה לתחושת "אין לי דרך לצאת". זה יכול להתחיל מאירוע ספציפי - תאונה, כמעט-תאונה, או פקק ארוך שבו הופיעה תחושת מצוקה בפעם הראשונה. אבל לפעמים היא מתפתחת גם בלי אירוע ברור, פשוט מהתחושה המצטברת שאין שליטה על מה שקורה סביבנו על הכביש.
ברגע שהמוח מקשר בין נהיגה לבין "סכנה" או "חוסר שליטה", הוא מתחיל להפעיל את תגובת הלחץ באופן אוטומטי בכל פעם שהתנאים דומים - גם כשאין שום איום ממשי.
זה אומר שאני לא מסוגל/ת לנהוג יותר?
ממש לא. חרדת נהיגה, כמו כל חרדה אחרת, היא תגובה נלמדת - וכמו שהיא נלמדה, אפשר גם ללמד את המערכת העצבית להגיב אחרת. זה לא אומר שיש בעיה עם היכולת שלכם לנהוג; זה אומר שהמערכת העצבית שלכם קישרה נהיגה לאיום, ואפשר לשחרר את הקישור הזה.
סיפור מהקליניקה
רגע מהקליניקה
במהלך העבודה המשותפת עם המטופל שתיארתי, גילינו שהתחושה של "אין לי דרך לצאת" לא הייתה קשורה רק לפקק עצמו. היא הדהדה תקופה קודמת בחייו שבה הרגיש תקוע במצב - לא קשור לכבישים בכלל - שלא הייתה לו שליטה עליו.
ברגע שטיפלנו בזיכרון המקורי הזה, ולא רק בתגובה לפקקים באופן נקודתי, הנהיגה חזרה בהדרגה להיות חוויה נייטרלית. הוא סיפר לי שבנסיעה הראשונה בכביש מהיר אחרי התהליך, הוא עדיין הרגיש "נצנוץ" קטן של אי-נוחות בהתחלה - אבל הפעם זה לא הסלים, וזה עבר תוך דקה.
"פעם ראשונה מזמן שהרגשתי שאני שולט על המצב, ולא המצב שולט עליי," הוא אמר.
כלי אחד שאפשר לנסות
שאלות נפוצות
כן, זו אחת מצורות החרדה הנפוצות ביותר, ומופיעה גם אצל נהגים מנוסים מאוד שלא היו להם קודם שום בעיה עם נהיגה.
הימנעות מוחלטת נוטה להחמיר את התופעה בטווח הארוך. עדיף לעבוד על המקור תוך שמירה על נהיגה במינון שנוח, ולא לוותר עליה לגמרי.
כן. לפעמים היא מצטברת מתקופה ממושכת של לחץ כללי, בלי אירוע ספציפי אחד שאפשר להצביע עליו.
זה משתנה, אבל במקרים רבים, כשמאתרים את המקור האמיתי (ולא רק מתמודדים עם התסמין), רואים שיפור משמעותי תוך זמן קצר יחסית.