רגע מהקליניקה
היא ישבה מולי, ואמרה משפט שאני שומעת הרבה: "אני יודעת שזה כבר מזמן נגמר. אז למה זה עדיין תופס לי את כל הגוף?"
מטופלת שהגיעה אליי עברה תאונת דרכים קלה יחסית, בלי פציעות משמעותיות. מבחינה "רפואית" היא הייתה בסדר גמור. אבל חודשים אחרי התאונה, היא עדיין לא הצליחה לשבת ברכב בלי שהגוף שלה יתכווץ - כפות הידיים נעשות קרות, הכתפיים מתרוממות לכיוון האוזניים, והנשימה נהיית שטחית, כמעט אוטומטית, בכל פעם שהיא ראתה רכב מתקרב מהצד.
למה זה קורה, גם כשה"סכנה" כבר עברה?
זה בדיוק המקום שבו Somatic Experiencing נכנס לתמונה. ברגע התאונה, הגוף שלה הכין אנרגיה עצומה כדי להתמודד עם האיום - שרירים התכווצו, אדרנלין הוצף במערכת. אבל בגלל שהתאונה הייתה קצרה וקלה יחסית, לא הייתה לגוף "הזדמנות" לפרוק את האנרגיה הזו - למשל, דרך תנועה, רעד, או תגובה פיזית מלאה.
התוצאה: האנרגיה נשארה "תקועה" במערכת העצבים, מוכנה לקפוץ לפעולה בכל פעם שמשהו מזכיר, ולו קלות, את הרגע המקורי. זה לא חולשה, וזה גם לא "בראש שלה" - זו תגובה פיזיולוגית ממשית לגמרי.
איך עבדנו על זה
במקום להתמקד בסיפור התאונה עצמו - מה קרה, מי אשם, מה היא הרגישה באותו רגע - התחלנו ממקום אחר לגמרי: שמנו לב ביחד למה שקורה בגוף שלה עכשיו, ברגע הזה, כשהיא נזכרת בתאונה. איפה יש מתח? מה קורה בנשימה? האם יש מקום בגוף שדווקא מרגיש רגוע יותר?
עבדנו לאט מאוד, במינונים קטנים - קצת מתח, רגע של שימת לב, חזרה לרוגע, ורק אז עוד קצת. בשלב מסוים, במהלך אחת הפגישות, היא סיפרה שהיא מרגישה דחף לזוז בידיים - כמעט כמו תנועת הגנה שלא הושלמה ברגע התאונה עצמה. נתנו לתנועה הזו לקרות, בעדינות ובאיטיות, בחדר הבטוח של הקליניקה.
מה קרה אחר כך
זה לא קרה בפגישה אחת. אבל בהדרגה, נסיעה אחרי נסיעה, היא דיווחה שהכתפיים כבר לא "קופצות" אוטומטית, ושהנשימה נשארת יציבה יותר גם כשרכב מתקרב מהצד. "זה עדיין שם קצת," היא אמרה לי, "אבל זה כבר לא שולט בי. אני יכולה לנהוג, ולא לחשוב על זה כל הדרך."
מה זה מלמד אותנו על הגוף?
הסיפור הזה ממחיש עיקרון מרכזי ב-Somatic Experiencing: הגוף לא צריך שנשכנע אותו בהיגיון שהוא בטוח. הוא צריך הזדמנות להשלים את מה שהוא לא הצליח להשלים ברגע האירוע עצמו - בקצב שלו, בביטחון, ובליווי מקצועי.
שאלות נפוצות
האם צריך אירוע "גדול" כדי שהגוף יגיב ככה?
ממש לא. גם אירועים שנראים "קלים" יחסית יכולים להשאיר תגובה פיזית משמעותית - זה תלוי באיך המערכת העצבית של אותו אדם עיבדה את הרגע, לא רק בגודל האירוע האובייקטיבי.
האם חייבים לספר את כל פרטי האירוע כדי לעבוד על זה?
לא. כמו שראינו, העבודה יכולה להתמקד בתחושות הגוף בהווה, בלי לצלול לכל פרטי מה שקרה.
האם זה בטוח לעבוד ככה עם זיכרון קשה?
כן, בדיוק בגלל הקצב האיטי והמינונים הקטנים. המטרה היא לעולם לא להציף, אלא לתת למערכת לעבד קצת בכל פעם, מתוך תחושת ביטחון.
רוצים לדבר על זה?
אם יש לכם תגובה גופנית שממשיכה להופיע גם כשהראש כבר "יודע" שהכול בסדר, ייתכן ששיחה מקצועית תוכל לעזור להבין מה הגוף עדיין מנסה להשלים.
לשיחת היכרות בוואטסאפ -